פסק-דין בתיק ס"ע 19632-11-11

התובע (להלן גם: "העובד") הועסק כמוכר בחנות ממתקים הנמצאת בבעלות הנתבעת (להלן גם: "המעביד"), תקופה של 37 חודשים שהסתיימה ביום 16.10.11. (ר' עמ' 2 לפרוטוקול, שורה 8).

התובע עותר לחיוב המעביד בתשלום: פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, גמול עבודה בשעות נוספות וימי מנוחה שבועית, ושכר עבודה בגין חודש 10/11.

גובה השכר :

לטענת התובע, הוא עבד אצל הנתבעת לפי שכר חודשי בגובה 8,272 ש"ח. התובע טוען כי תלושי השכר אינם משקפים נאמנה את שכרו האמיתי וכי בפועל, שולם לו שכר גבוה יותר, כשההפרש שולם לו במזומן (סעיף 18 לתצהיר התובע). כראיה, הציג התובע תמליל שיחה של העד מטעמו, מר רפאת אבו-רקייה (להלן: "רפי"), שבו לכאורה מאשר רפי כי השכר שקיבל התובע עמד בפועל על כ-8,500 ש"ח ואינו תואם את השכר, כפי המשתקף בתלושים (נספח ה לכתב התביעה).

ואולם, בתצהירו של רפי אין זכר לטענה זו. במסגרת חקירתו בבית הדין, נשאל רפי בקשר לכך והשיב: "מופנה לסע' 16 ו-17 לכתב התביעה- תמלול שיחה כאילו טענתי שהתובע קיבל כספים בשחור אבל זה לא מופיע בתצהירי, אני משיב: התובע סיפר לי. אני בעצם לא מבין מה זה כספים בשחור. הוא סיפר לי שהיה נותן לו את התלוש וכסף מזומן. חשבתי שזה לא לענין ולכן זה לא מופיע בתצהיר" (עמ' 5 שורות 7-9).

הלכה ידועה היא, כי תנאי להגשת תמליל כראיה הינו הצגת הקלטת, ממנה הופק התמליל, על מנת שאפשר יהיה להתרשם האם אכן התמליל משקף את הנשמע בקלטת. עם זאת, כל שהוגש לתיק ביה"ד הוא תמליל הקלטה ללא הקלטת עצמה.

מעבר לכך שהקלטת לא הוגשה ביחד עם התמליל, הרי שעורך התמליל לא זומן לעדות ולא נחקר על אופן עריכתה (ר' לעניין זה ע"ע 36076-06-10 י. קל -לי תעשיות בע"מ נ' דמטרי מלי, מיום 9.12.2010)

לאור האמור, הרי שאין ליתן משקל ראייתי לתמליל שהוגש.

מעבר לאמור, אין ראייה של ממש לגובה השכר הנטען ע"י התובע.

מנגד, על פי התלושים עולה כי התובע השתכר שכר חודשי בסך של 6,991 ש"ח (נספח א לכתב התביעה). התובע מצדו לא השכיל לסתור את העולה מתלושי השכר, ועל כן אנו קובעים כי "שכרו החודשי הקובע" עמד על סך 6,991 ש"ח.

נסיבות סיום יחסי העבודה :

הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה, האם הסתיימה עבודתו של התובע בנסיבות של פיטורים או התפטרות.

לגרסת התובע, במהלך כל תקופת עבודתו בנתבעת, הוא נדרש לעבוד כ-6 עד 7 ימים בשבוע, ובכלל זה בימי מנוחה וחגים (סעיף 4 לתצהיר התובע).לטענת התובע, מסיבות אישיות משפחתיות, לא יכול היה להמשיך ולעבוד בימי המנוחה השבועית ועל כן פנה למנהל הנתבעת, מר אייל יחזקאל (להלן: "אייל"), וביקש ממנו שלא להמשיך ולעבוד בימי המנוחה השבועית (סע' 6 לתצהירו). לאחר חילופי דברים בינו לבין אייל באמצעות מסרונים, בהם שב ועמד על בקשתו שלא להמשיך ולעבוד בימי המנוחה השבועית, שלח אליו אייל שני מסרונים שבהם נאמר לו כי ניהול החנות עובד לידיו של אייל וכי משכורתו תופחת לסך של 22 ש"ח לשעה בצירוף דמי נסיעות יומיות בסך 11 ש"ח (סעיף 7 לתצהירו, נספח ב' לכתב התביעה). התובע טוען, כי שב והבהיר למעביד שאין בכוונתו להתפטר וכי הינו מעוניין להמשיך ולעבוד באותו תפקיד ובאותם תנאי שכר, אך המעביד המשיך לטעון כלפיו כי הוא זה שהתפטר מהנתבעת (ר' סעיפים 9-15 לתצהיר התובע).

במסגרת חקירתו בבית הדין, הבהיר התובע את נסיבות סיום עבודתו: "אני דיברתי איתו על ימי שבת, יש לי ילדה נכה בבית ולא רציתי לעבוד בשבת והוא לא הסכים.

מבחינתו זה היה ריב, אני מבחינתי רציתי לחזור ולא לעבוד בשבת. תקופה מסויימת עבדתי בשבת אבל כל השנה הזאת ביקשתי לא לעבוד בשבת ואני גם הייתי חולה והבנתי שהוא לא רוצה שאני אחזור" (עמ' 2 שורות 20-21, עמ' 3 שורות 1-2).  

התובע הכחיש את הטענה לפיה התפטר מעבודתו על מנת להקים עסק מתחרה, והבהיר כי מדובר בעסק של חמו וכי הוא בסך הכל סייע לו מדי פעם בעבודה (עמ' 2 שורות 17-18, עמ' 4 שורות 19-21).

מטעם המעביד העיד אייל. אייל הצהיר כי התובע מעולם לא פוטר מהנתבעת, אלא התפטר מעבודתו ללא כל הודעה מוקדמת כדין (סע' 3 לתצהיר אייל).

לטענתו, הצדדים הסכימו מלכתחילה, בטרם המעבר של התובע לשמש בתפקיד ניהולי, כי העבודה תכלול גם עבודה בשבתות (סע' 204 לתצהירו). ואכן, בהתאם להסכמה זו, עבד התובע כמנהל החנות בקניון "ארנה" משך כ-3 שנים, כולל עבודה בשבתות (סע' 2.5 לתצהירו). טענת התובע, לפיה בתקופה האחרונה לעבודתו ביקש שלא לעבוד בשבת מסיבות אישיות, נולדה לדברי אייל, רק כאצטלא לסיבה האמיתית בגינה ביקש להפסיק את עבודתו והיא העובדה שהתובע פתח עסק מתחרה בראשון לציון בשם "עולם הפיצוחים" (סעיפים 2.10-2.16 לתצהירו). אייל הוסיף, כי גם בפגישה שנערכה בינו לבין התובע בתחילת חודש 10/11 הודיע לו התובע באופן ברור ומפורש, כי בכוונתו להתפטר מהעבודה על מנת להשקיע את מרצו בעסק שהקים (סע' 2.18 לתצהירו). אייל טוען, כי כך גם עולה מהתכתובת שנערכה בין הצדדים באמצעות מיסרונים (סע' 2.20-2.21 לתצהירו). לטענתו, חרף התנהגותו של התובע, הודיע הוא (אייל) לתובע על הסכמתו להמשיך והעסיק את התובע כמוכר בחנות, בשכר של עובד רגיל, אך בשום מקרה לא הודיע לתובע על פיטוריו. לא זו אף זו, כן הודיע הוא לתובע שיוכל להמשיך ולשמש בתפקיד מנהל בחנות, ככל שידאג לשיבוץ עובדים מתאימים המסוגלים "להחזיק" את החנות בלעדיו (סע' 2.23, 2.24 לתצהירו).

בבית הדין חזר אייל על גרסתו והעיד כי: "לדעתי התובע התפטר וגם עשה זאת בגסות כי הוא פשוט הפסיק לבוא לעבודה. התובע לא בא לעבודה בכלל. אחרי שהוא לא בא לעבודה כמה ימים הוא אמר לי שהבעיה שלו זה השבתות והוא לא מוכן לחזור אם יעבוד בשבת. אני אמרתי לו שיחזור ונדבר והוא לא היה מוכן אפילו לדבר. לדעתי הבעיה שלו הייתה אחרת הוא החליט לפתוח חנות. אם את טוען שאני הכתבתי את התנאים שלו שיחזור לפי התנאים שלי או שאני אראה בו כמתפטר, אני משיב: זה כבר היה כשהוא פשוט בעצמו הפסיק לבוא ולעבוד. בתחילת החודש הוא אמר לי במפורש שהוא רוצה לעזוב ולקבל הפיצויים" (עמ' 6 שורות 10-15).